חינוך ליברלי ואחריות

( בהצעהThe Fund for Adult Educationלא שמחתי מיד כשפנו אליי מן הקרן לחינוך מבוגרים )

שאכין מאמר על חינוך ליברלי ואחריות. אף שמבחינות רבות אני תלוי בממסד החינוכי ומכאן בארגונים

המשרתים את החינוך, התבוננתי בדברים האלה – אם התבוננתי בהם בכלל – ביראה שמקורה בשילוב

של הכרת תודה וחשש מעורב בבּורות. חשבתי שתפקידי, אחריותי, לעשות את המיטב בכיתה, בשיחות

עם תלמידים )אם נרשמו לשיעור ואם לאו(, ואחרון חביב – בלימודיי בביתי. אני מודה שבמובן מסוים

החינוך הוא נושא הוראתי ומחקרי. אבל אני מתעניין באופן בלעדי כמעט במטרה או בתכלית של

בחינוכו של הנסיך המושלם, כביכול; לעומת זאת איני מתעניין–החינוך כשהוא במיטבו או בשיאו

כמעט בתנאים שעליהם מתבסס החינוך הזה או בדרכי פעולתו. התנאים החשובים ביותר, דומני, הם

איכות המחנך ואיכות האדם המתחנך; בחינוך מן הסוג הנעלה ביותר, תנאים אלה מתגשמים לעתים

נדירות בלבד, ואי אפשר לעשות דבר כדי לייצרם; כל שאפשר לעשות הוא לא להפריע ליחסי הגומלין

ביניהם ולמנוע הפרעות כאלה. באשר לשאלה כיצד ]לחנך[ – אדם יודע זאת כאשר הוא יודע מה אמור

כללים אחדים שניתן כמובן ישנם יודע מה תכלית החינוך. הוא או כאשר החינוך לעשות לאדם,

להורותם. כמעט מדי שנה אני נפגש עם התלמידים הוותיקים יותר במחלקתי, כדי לדון עמם בדרך

הוראתה של התיאוריה הפוליטית בקולג'. באחד המפגשים האלה שאל אותי תלמיד אם אוכל לתת לו

כלל כלשהו בקשר להוראה. השבתי: "תמיד תניח שישנו תלמיד שקט אחד בכיתתך שעולה עליך הרבה

בשכלו ובלבו". כוונתי היתה זו: אל תחשבו את עצמכם חשובים כל כך, ולעומת זאת, החשיבו מעל

הכול את חובתכם, את אחריותכם.

היתה סיבה נוספת למבוכתי המסוימת כשהתחלתי להכין את המאמר הזה. הסיבה קשורה במילה

"אחריות". שכן מובן שחינוך ליברלי ואחריות אינם שקולים זה לזה – אף שאולי אי אפשר להפריד

ביניהם. מכל מקום, לפני שאפשר יהיה לדון ביחס ביניהם, צריך לדעת מה פירושו של כל מונח. אשר

למילה "אחריות", היא מצויה כיום בשימוש רווח, ואני עצמי השתמשתי בה מפעם לפעם, למשל לפני

רגע קט. במובן שבו היא משמשת היום לעתים קרובות, מדובר בחידוש לשוני. היא משמשת, לדעתי,

תחליף אופנתי למילים כמו "חובה", "מצפון", או "מידה טובה". תכופות אנו אומרים על אדם שהוא

1

אדם אחראי, במקום שבני דורות קודמים היו אומרים עליו שהוא איש הגון או מצפוני או בעל מידות.

למשל על רצח;–אדם הוא אחראי בראש ובראשונה אם אפשר לתבוע ממנו דין וחשבון על מעשיו

מהיותו של אדם "אחראי" בשום אופן אי אפשר לגזור את היותו "בעל מידות"; אחריותו אינה אלא

תנאי לכך שיהא צדיק או רשע. כאשר אנו ממירים את המידה הטובה באחריות אנו מתגלים כמי שקל

צותנו מאשר את קדמונינו; או אולי ליתר דיוק, אנו מניחים שאדם אחראי הוא מניה וביה ר: הרבה יותר ל;

כבר בעל מידות, או שאף רשע אינו אחראי לרשעותו. במובן זה ישנו קשר בין "אחריות" לבין "הגינות" )

decency כפי שהבריטים משתמשים לפעמים במילה .)decencyאם אדם ממיט חורבן על עצמו כדי :

( הוגן היה "זה כמו במילים לו להודות אמור בריטי, שהוא בהנחה הזר, אזי מוחלט, זר להציל

decentביותר מצידך". נדמה שאנו מתעבים היום את המילים הגדולות הישנות, ואולי גם את הדברים)

שהן מסמנות, ומעדיפים ביטויים מאופקים יותר, אם מתוך עדינות-נפש ואם משום שהן ענייניות יותר.

מכל מקום, היסוסיי נגרמו בידי המודעות שלי לבורותי באשר למשמעות המרתן של החובה והמידה

הטובה באחריות.

בוודאי חשתי שאני-עצמי במיוחד איני כשיר לדבר עם אנשי חינוך מקצועיים בנושא "חינוך ואחריות".

אבל אז גיליתי לרווחתי שבסך הכול מצפים ממני להסביר שני משפטים שהופיעו בהרצאתי "מהו חינוך

" אותם משפטים: נוסח וזה לטפסליברלי?" מנסים אנו שבאמצעותו הסולם הוא הליברלי החינוך

מדמוקרטיה של המונים אל דמוקרטיה במשמעותה המקורית. החינוך הליברלי הוא המאמץ ההכרחי

לכינונה של אריסטוקרטיה בגדרי חברת ההמונים הדמוקרטית".

אם נתחיל בהתחלה, הרי למילה "ליברלי" היתה בתחילּה, כפי שיש לה גם היום, משמעות פוליטית;

אבל משמעותה הפוליטית המקורית הפוכה כמעט ממשמעותה הפוליטית הנוכחית. אדם ליברלי היה

במקורו מי שהתנהג באורח ההולם אדם חופשי – להבדיל מן העבד. ה"ליברליות" התייחסה אז לעבדּות

והניחה אותה ביסודה. העבד הוא אדם החי למען אדם אחר, אדונו; במובן מסוים אין לו חיים משלו: אין

לו זמן לעצמו. זמנו של האדון, מאידך, נתון כל-כולו לעצמו, כלומר לעיסוקים ההולמים אותו: פוליטיקה

ופילוסופיה. אבל ישנם אנשים חופשיים רבים שהם כמעט כעבדים כיוון שיש להם מעט מאד זמן

לעצמם, משום שעליהם לעבוד למחייתם ולנוח כדי שיוכלו לעבוד גם למחרת. אנשים חופשיים אלה

שאין להם פנאי הם העניים, הם מרבית האזרחים. האדם החופשי באמת אשר יכול לחיות באופן

2

אבל הון–ההולם את האדם החופשי הוא אדם שעתותיו בידו, הג'נטלמן שחייב להיות בעל הון כלשהו

מסוג מסוים: מסוג שניהולו, שלא לומר רכישתו, אינם גוזלים ממנו זמן רב מדי, הון שאפשר לטפל בו

באמצעות פיקוח על מפקחים שהוכשרו לכך כיאות; הג'נטלמן יהיה ג'נטלמן בעל אחוזה ולא סוחר או

יזם. אבל אם יבלה חלק גדול מזמנו בכפר לא יהיה זמין דיו לעיסוקים ההולמים אותו; עליו לחיות אפוא

ודומיו אינם ג'נטלמנים, אם הוא עיו האזרחים שאינם Bר נתון לחסדיהם של יהיה בעיר. אורח חייו

נמצאים בשלטון: אורח חייהם של הג'נטלמנים אינו מובטח אם אינם שליטים בלתי-מעורערים בעירם,

אם שלטונה של העיר אינו אריסטוקרטי.

פדגוגיה – נגזרת–אדם נעשה ג'נטלמן מכוח החינוך, מכוח החינוך הליברלי. המילה היוונית לחינוך

[ "ילד" חינוךpaisמן המילה אינו בלשון המעטה בפרט, הליברלי כן החינוך ועל בכלל, [: החינוך

למבוגרים אפוא. המילה היוונית לחינוך קרובה למילה היוונית למשחק, בעוד פעילותם של הג'נטלמנים

היא רצינית במובהק; למעשה, הג'נטלמנים הם "הרציניים". הם רציניים כיוון שהם עוסקים בעניינים

כבדי-המשקל ביותר – בעניינים היחידים שראוי לקחתם ברצינות לשם עצמם, כלומר בסדר הטוב של

הנפש ושל העיר. חינוכם של הג'נטלמנים-לעתיד הוא הטרמה בצורת משחק של חיי הג'נטלמן. הוא

מורכב, מעל הכול, מגיבוש של אופי ושל טעם. מעיינות החינוך הם המשוררים. למותר לומר כמעט

בר למיומנויות של קריאה, כתיבה, ספירה, חשבון, היאבקות, הטלת Bשהג'נטלמן זקוק למיומנויות. מע

כידון ורכיבה על סוסים, עליו לשלוט ברזי הניהול הנאות והאצילי את ענייני ביתו וענייני עירו, במעשה

ובדיבור. את המיומנות הזו הוא רוכש באמצעות מגע ומשא קרוב עם ג'נטלמנים מבוגרים או מנוסים

ממנו )מוטב עם מדינאים ותיקים(, באמצעות הדרכתם של מורים בתשלום באומנות הדיבור, באמצעות

באמצעות וכמובן המשוררים, ביצירות הרהור באמצעות מסעות, וספרי היסטוריה ספרי קריאת

נטילת-חלק בחיים הפוליטיים. כל זה דורש פנאי מצדם של צעירים כמו גם מצד המבוגרים; זו נחלתם

הבלעדית של אנשים אמידים מסוג מסוים.

עובדה זו מעלה את שאלת הצדק בחברה אשר במקרה הטוב ביותר תישלט בידי ג'נטלמנים שישלטו

בזכות עצמם. ממשל צודק הוא ממשל השולט בשם האינטרסים של כל החברה, ולא רק של חלקּה.

לעיר או העיר תושבי לכל טוב ולאחרים ששלטונם לעצמם להוכיח הג'נטלמנים על אפוא חובה

כל סיבה טובה לחשוב ואין ליחס שווה, יזכו בכללותה. אבל שורת הצדק תובעת שאנשים שווים

3

(. הג'נטלמנים אכן עולים על ההמוניים מתוקףthe vulgarשהג'נטלמנים מטבעם עולים על ההמוניים )

טיפוחם, אבל טיפוח דומה יניב את אותן תוצאות אצל רובם הגדול של בני האדם אם נתפוס אותם

בקטנותם, בעריסה; רק מקריּות הלידה מכריעה אם ליחיד מסוים תינתן ההזדמנות להיעשות ג'נטלמן

או שמא ייעשה בהכרח נבל; ועל כן המשטר האריסטוקרטי אינו צודק. הג'נטלמנים משיבים על כך

כדלקמן: העיר בכללותה ענייה מכדי לאפשר לכולם לגדל את בניהם לג'נטלמניּות; אם תעמדו על כך

כלומר אם תעמדו על כך שבני אדם השווים–שהסדר החברתי יהא תואם פחות או יותר לסדר הטבעי

לא תביאו אלא למצב של–מטבעם פחות או יותר יהיו שווים גם מבחינה חברתית או מכוח מוסכמה

אפרוריות כללית. אבל רק תפישה צרה של הצדק, השואבת את ראיותיה מכוחו של להט הקנאה

השפל, תניע אדם להעדיף מבנה שטוח שבו כולם אפרוריים באותה מידה על פני מבנה שמתרומם

מתוך בסיס רחב של אפרוריות אל רמה צרה של מצוינות וחן, וכך מעניק מעט מן המידות הללו לעצם

בסיסו. על כן מן ההכרח שיהיו מעטים עשירים מבית טוב ורבים עניים בני בלי שם. אבל נדמה שאין כל

דווקא תיבחר לאצילות ואחרת תידון לאלמוניות; הבחירה נראית סיבה טובה לכך שמשפחה אחת

שרירותית בלשון המעטה. אכן יהיה זה אווילי להכחיש שלעתים שורשיו הנשכחים של עושר עתיק

נטועים בפשע. אבל אצילי יותר להאמין – וכנראה גם נכון יותר – שהמשפחות העתיקות הן צאצאי

המתיישבים הראשונים וצאצאי מצביאים או יועצים בכירים; ובוודאי צודק להכיר תודה.

ג'נטלמנים עשויים לשלוט מבלי שיהיו שליטים בזכות עצמם; הם עשויים לשלוט על בסיס בחירה

סדר זה נתפש כבלתי-מספק מן הסיבה הבאה: פירושו יהיה שהג'נטלמנים, במובן הצר של Hעממית. ה

ועניין זה נראה מנוגד לטבע.– שהגבוה אחראי כלפי נמוך –הדברים, אחראים כלפי האדם הפשוט

בעוד האחרים משבחים את בזכות עצמה, כראויה לבחירה הג'נטלמנים מתייחסים למידה הטובה

בנוגע ביניהם אפוא חלוקים והאחרים הג'נטלמנים וכבוד. עושר לרכישת כאמצעי הטובה המידה

לתכליתו של האדם או באשר לטוב העליון; הם חלוקים ביניהם בנוגע לעקרונות הראשונים. ועל כן הם

אחרים הסבר1אינם יכולים לנהל ביניהם שיג ושיח אמיתי. Iהג'נטלמנים בשום אופן אינם יכולים לתת ל

מספק או ניתן להבנה של אורח חייהם. אף שבפני עצמם הם אחראים לרווחת ההמוניים, הם אינם

יכולים להיות אחראיים כלפי ההמוניים.

אבל אפילו נסתפק בתפישה פחות דקדקנית של שלטון הג'נטלמנים, העיקרון שצוין לעיל בהכרח

. 49d 2-5, קריטוןהשוו 1

4

הגברים רוב שולטים שבו משטר היא הדמוקרטיה גס, בניסוח הדמוקרטיה. לדחיית אותנו יוביל

העיקרון משכיל. הוא זה ציבור של מיעוטו רק שבו אבל העיר, תושבי הבוגרים החופשיים

שהדמוקרטיה מתבססת עליו אינו המידה הטובה אפוא, אלא החירות – זכותו של כל אזרח לחיות

כרצונו. הדמוקרטיה נדחית משום שבתור שכזו היא שלטונם של הבלתי-משכילים. די בדוגמה אחת

כאן. הסופיסט פרוטגורס הגיע לעיר הדמוקרטית אתונה במטרה להשכיל את בני האדם, או ללמד

ובדיבור במעשה והעיר הבית משק ענייני של הטוב הניהול אומנות את האומנות–בשכר את

הפוליטית. כיוון שמחד גיסא, בדמוקרטיה כולם אמורים לדעת את האומנות הפוליטית במידה כלשהי,

ומאידך גיסא, לא ייתכן שהרוב ירכוש אותה באמצעות החינוך, שּכן אינו כשיר לכך, הרי פרוטגורס חייב

זו באמצעות משהו כמו מתת-אל – אם כי מתת שיעילותה תלויה להניח שהאזרחים זכו לאומנות

בעונשים ובתגמולים אנושיים: האומנות הפוליטית האמיתית, האומנות המאפשרת לאדם לא רק לציית

לחוקים אלא גם לנסח את החוקים, נרכשת בחינוך, בצורתו הגבוהה ביותר של החינוך, שהיא בהכרח

נחלתו הבלעדית של מי שמסוגל לשלם תמורתו.

בסיכומו של דבר, החינוך הליברלי במשמעותו המקורית לא רק מטפח אחריות אזרחית: הוא דרוש

הג'נטלמנים אמורים לתת את הטון היותם מה שהם, לעצם מימושה של אחריות אזרחית. מכוח

בחברה בדרך הישירה והברורה ביותר, הדרך הכי פחות מעורפלת: באמצעות שליטה בה בריש גלי.

צריך לסגת עוד צעד אחד לאחור מן הדעות שלנו כדי להבין את הדעות שלנו. אמרנו שהעיסוקים

ההולמים את הג'נטלמן הם פוליטיקה ופילוסופיה. את הפילוסופיה אפשר להבין באופן עמום או חמור.

בתפישתה אינטלקטואליים. עניין תחומי לו קוראים שהיום למה זהה היא העמומה, בתפישתה

החמורה, פירושה חיפוש אחר האמת בעניינים החשובים ביותר, או האמת המקפת או האמת בנוגע

מבינים הצר, במובנה לפילוסופיה הפוליטיקה את משווים כאשר הכוליות. מדע או אחר לכוליות

מוגדרים; ליעדים החתירה היא הפוליטיקה הפוליטיקה. מן גבוהה בדרגה עומדת שהפילוסופיה

פוליטיקה הגונה היא חתירה הגונה ליעדים הגונים. ההבחנה האחראית והברורה בין יעדים הגונים

ליעדים שאינם כאלה משמשת במובן מסוים הנחת יסוד לפוליטיקה. על כל פנים, היא בוודאי חורגת

מתחומי הפוליטיקה. שכן כל מה שמתהווה בפעולה אנושית ועל כן הוא מתכלה ובר-השחתה מניח

דר הטבעי של נפש האדם –ביסודו דברים בלתי-ניתנים-להשחתה ובלתי-משתנים Bשביחס– למשל, הס

5

אליהם נוכל להבחין בין פעולות נכונות ולא-נכונות.

לאור הפילוסופיה, החינוך הליברלי לובש משמעות חדשה: החינוך הליברלי, ובפרט החינוך במדעים

( liberalהחופשיים artsמעל מתרוממת שהפילוסופיה הדבר פירוש לפילוסופיה. כהכנה נראה ,)

שעבור ביותר כבדי-משקל מסוימים דברים אמונה מכוח מקבל כג'נטלמן הג'נטלמן הג'נטלמניּות.

הפילוסופים הם נושאים לחקירה ולפקפוק. על כן מידתו הטובה של הג'נטלמן אינה זהה בדיוק למידתו

הטובה של הפילוסוף. אות להבדל זה הוא העובדה שבעוד הג'נטלמן חייב להיות עשיר כדי לעשות את

עבודתו כהלכה, הפילוסוף עשוי להיות עני. סוקרטס חי בעוני מחפיר. פעם ראה אנשים רבים הולכים

אחרי סוס ומתבוננים בו, ושמע את חלקם משוחחים עליו רבות. בפליאתו שאל את הסייס אם הסוס

עשיר. הסייס הביט בו כאילו אינו רק בּור גמור אלא אפילו לא שפוי: "כיצד יכול סוס להחזיק ברכוש?"

ואז התאושש סוקרטס כצפוי, שכן למד מכך שמותר לסוס עני להיעשות טוב – ובתנאי שנפשו טובה

באופן טבעי: ועל כן אולי מותר לסוקרטס להיעשות איש טוב למרות עוניו. כיוון שהפילוסוף אינו חייב

להיות עשיר, הוא אינו זקוק לאומנויות החוקיות בהחלט שבאמצעותן אדם מגן על רכושו, למשל באופן

רגל של התבלטות בהקשרים כאלה ואחרים Hהרגל שבהכרח כלול–משפטי; והוא גם אינו חייב לפתח ה

במידתו הטובה של הג'נטלמן. למרות הבדלים אלה, מידתו הטובה של הג'נטלמן משקפת את מידתו

הטובה של הפילוסוף; אפשר לומר שהיא השתקפותה הפוליטית.

זו, בסופו של דבר, ההצדקה לשלטון הג'נטלמנים. שלטון הג'נטלמנים אינו אלא השתקפות של

לאור בחינוכם. ביותר והטובים ביותר מטבעם כבני האדם הטובים שלטון הפילוסופים, הנתפשים

העובדה שהפילוסופיה היא באופן מובהק יותר הביקוש אחר החוכמה מאשר הבעלּות בחוכמה, חינוכו

של הפילוסוף לעולם אינו פוסק כל עוד הוא חי; זהו חינוך מבוגרים למופת. שכן ללא קשר לדברים

אחרים, הידיעה העליונה שאדם עשוי לרכוש לעולם לא תוכל פשוט לעמוד לרשותו, כסוגים אחרים

של ידיעה; ידיעה כזו תמיד צריכה להירכש מבראשית. עובדה זו מוליכה לתוצאה הבאה: אצל הג'נטלמן

הרצינית של עבודתו לבין הג'נטלמן-לעתיד חינוכו המשחקי של בין פשוטה לערוך הבחנה אפשר

פה עוד, Bק הג'נטלמן-ממש; אצל הפילוסוף, לעומת זאת, הבחנה פשוטה זו בין המשחקי לרציני אינה ת;

סיבה זו, ולא כל שכן Oולא חרף עיסוקו הבלעדי בסוגיות החשובות ביותר, אלא דווקא בגללו. ולּו רק מ

לטו Iסיבות אחרות, מתברר ששלטון הפילוסופים בלתי-אפשרי. מכאן עולה הקושי שהפילוסופים ייש Oמ

6

בידי הג'נטלמנים, כלומר בידי הנחותים מהם.

קושי זה ניתן לפתרון אם מניחים שהפילוסופים בתור שכאלה אינם חלק חיוני של העיר. במילים

אחרות, המורים היחידים אשר בתור שכאלה הם חלק חיוני של העיר הם הכוהנים. תכליתה של העיר

לומר יש אזי במיטבה, העיר את מייצגים הג'נטלמנים אם הפילוסופיה. לתכלית אפוא זהה אינה

הג'נטלמן של הג'נטלמןאינהשתכליתו בין ליחס בקשר שצוין מה הפילוסוף. של לתכליתו זהה

להמוניים תקף ביתר שאת לעניין היחס בין הפילוסוף לג'נטלמנים, וקל וחומר בין הפילוסוף לכל שאר

ישנה אמיתי. ושיח שיג ביניהם לקיים יכולים אינם והלא-פילוסופים הפילוסוף הלא-פילוסופים:

דיספרופורציה מהותית בין הפילוסופיה לבין העיר. בעניינים פוליטיים סביר בהחלט לא לעורר כלבים

זקה הראשון. Qמשנתם, או להעדיף את המבוסס על פני הלא-מבוסס, או להכיר בזכותו של תופס הח

הפילוסופיה, לעומת זאת, קמה ונופלת על התעלמותה הבלתי-מתפשרת מכלל זה ומכול מה שעשוי

, רקהמדינהלהזכירו. הפילוסופיה יכולה אם כן לחיות רק בצדה של העיר. כפי שניסח זאת אפלטון ב

בעיר שבה הפילוסופים שולטים ושעל כן הם חבים לה את הכשרתם הפילוסופית, מוצדק לחייב את

הפילוסוף אינו חב לעיר– קרי בכל עיר אמיתית –הפילוסוף לעסוק בפעילות פוליטית; בכל עיר אחרת

האנושי העליון , ועל כן אינו מחויב לעסוק בעבודת העיר. בהתאם, אפלטון אומר בדיאלוגואת כישרונ

)שבו הוא נמנע מן השימוש במונח "פילוסופיה"( שהפילוסוף חב רבות לעיר, ועל כן מחויבקריטון

לציית באופן סביל לפחות גם לחוקים הבלתי-צודקים של העיר ולמות לפקודתה. אבל לעסוק בפעילות

פוליטית אינו חייב. הפילוסוף כפילוסוף אחראי כלפי העיר רק מבחינה זו שבעשותו את עבודתו שלו,

או לאנושית העיר את הופכת בהכרח הפילוסופיה העיר: לרווחת תורם הוא רווחתו-שלו, מתוך

מתורבתת יותר. העיר זקוקה לפילוסופיה, אבל רק באופן מתּווך או עקיף, שלא לומר באופן מדולל.

ה קשה ותלול מוליך Hאפלטון הציג את מצב העניינים הזה כשהשווה את העיר למערה שממנה רק מעל

אל אור השמש: העיר בתור שכזו סגורה בפני הפילוסופיה יותר משהיא פתוחה בפניה.

לקלאסיקונים לא היו אשליות בקשר לסבירות התממשותה של אריסטוקרטיה אמיתית. מכל בחינה

ם העם בצורה שהעם יבחר את Oמעשית די היה להם במשטר שבו הג'נטלמנים יתחלקו בסמכות ע

ראשיו ואת מועצתו מבין הג'נטלמנים, וידרוש מהם דין וחשבון בסוף כהונתם. גרסה אחרת לתפישה זו

היא רעיון המשטר המעורב, שבו הג'נטלמנים מרכיבים את הסנאט והסנאט מחזיק בעמדת המפתח בין

7

האסיפה הלאומית למונרך שנבחר או שירש את כיסאו, המשמש כראש הכוחות המזוינים בחברה. ישנו

קשר ישיר בין תפישת המשטר המעורב לבין הרפובליקניזם המודרני. לבל יובן הדבר שלא כהלכה,

חובה להדגיש מיד את ההבדלים החשובים בין הדוקטרינה המודרנית לבין מקורּה הקלאסי. הדוקטרינה

המודרנית פותחת בשוויון הטבעי בין כל בני האדם, ועל כן מוליכה לקביעה שהריבונות שייכת לעם;

זכויותיהם הטבעיות של כולם; היא משיגה אבל היא מבינה את הריבונות הזו באופן המבטיח את

תוצאה זו באמצעות הבחנה בין הריבון לממשלה ובאמצעות הדרישה שסמכויות הממשל המהותיות

יופרדו זו מזו. משטר זה נתפש כמבוסס על רצונו של כל אזרח ואזרח לשפר את מצבו החומרי. ובהתאם

שלטה בו האליטה המסחרית והתעשייתית, ולא האריסטוקרטים בעלי הקרקעות.

ושהזכות תהיה חשאית, אחד, שההצבעה קול יהיה אחד תבעה שלאדם הדוקטרינה השלמה

להצביע לא תישלל מפאת עוני, דת או גזע. פעולות ממשלתיות, לעומת זאת, צריכות להיות פתוחות

לפיקוח ציבורי מרבי, שכן הממשלה אינה אלא נציגת העם ואחראית כלפי העם. אחריותו של העם,

אחריות הבוחרים, אינה מתירה הגדרה משפטית ועל כן היא הליבה המובהקת ביותר של הרפובליקניזם

חינוך שבסיסו תנ"כי המודרני. בשלבים המוקדמים יותר חיפשו את הפיתרון בחינוך הדתי של העם, ְּב;

אשר דרש מכל אדם לראות את עצמו אחראי לפעולותיו ולמחשבותיו כלפי אלוהים השופט אותו, שכן

בר ליכולת תפישתם של "עובדי Bכדברי לֹוק, אתיקה רציונלית לגמרי )ממש כמו מתמטיקה( מצויה מע

מצד שני, אותו בר-סמכא מייעץ לג'נטלמנים של אנגליה לתת לבניהם2יום וסוחרים, תופרות וחולבות".

נדֹורף )משפט הטבעלקרוא את Hפ של ַּפ: Puffendorf,)3מדו על זכויותיהם הטבעיות של בני "שם ִיל;

מחשבות אחדות עלהאדם ועל מקורות החברה ויסודותיה, ועל החובות הנובעות מאלה". ספרו של לֹוק

( פונה אל ג'נטלמנים, ולא אל "אנשים מסוג דל יותר",Some Thoughts Concerning Education )חינוך

שכן אם הג'נטלמנים "יונחו בחינוכם פעם אחת אל דרך הישר, הרי במהרה הם ישליטו סדר אצל כל

השאר". שכן אפשר להניח שהג'נטלמנים הם מי שנקראים לפעול כנציגי העם, ואמורים לעבור הכשרה

(.good breedingלשליחות זו במסגרת חינוך ליברלי אשר מעל הכול הוא חינוך ל"הליכות טובות" )

המודלים של לוק הם הרומאים והיוונים בעת העתיקה, והחינוך הליברלי שעליו הוא ממליץ מורכב

לטינית אני רואה צורך חיוני לג'נטלמן". 4במידה כלשהי מרכישת בקיאות בספרות הקלאסית: "ְּב:

. הערת המתרגם. "The Reasonableness of Christianity"מתוך מסתו של ג'ון לוק, 23 De jure naturae et gentium – .משפט הטבע והעמים". הערת המתרגם" 4 Some Thoughts Concerning Education, pp. 93-94, 164, 186 .

8

י Bכתבים אלה מגלים את זיקתם לקלאסיקונים הפדרליסטרבות מכוונותיו של לוק מובהרות במאמר .

ליּוס. יצירה שקולה להפליא זו בוחנת בראש ובראשונה את מעצם הצגתם כחיבוריו של אדם בשם ַּפּוְּב;

אותם גיוון ואי-שוויון ביכולותיהם של בני אדם אשר מתבטאים בצבירתו של רכוש; אבל מכל מקום היא

(,Hamiltonבהחלט אינה עיוורת להבדלים בין המגזר העסקי לממשלה. על פי אלכסנדר המילטון )

בעלי המלאכה והתעשיינים "יודעים שהסוחר הוא פטרונם וידידם הטבעי", נציגם הטבעי, שכן הסוחר

בכישרונות הטבעיים רבה אין תועלת בדיוני האספה, נרכשים שבלעדיהם, כישורים ב"אותם ניחן

בעלי של הטבעיים הנציגים הם יותר העשירים האחוזות בעלי האופן, באותו ביותר". הגדולים

theהקרקעות. הפוסק הטבעי בין בעלי הקרקעות לבעלי ההון יהיה "איש מן המקצועות החופשיים", )

learned professions,"( שכן ")ה(מקצועות החופשיים... באמת אין בהם משום אינטרס נבדל בחברה

ועל כן הם צפויים יותר מאחרים להביא בחשבון את ה"אינטרסים הכלליים של החברה". נכון שכדי

להיעשות נציג העם, די לו לעתים לאדם ש"]י[צליח בתחבולות המשמשות לעתים קרובות מדי להשגת

נכבדים בעלי רוב בבחירות"; אבל מקרים מגונים אלה הם החריג, בעוד הכלל הוא שהנציגים הם

אדמות, סוחרים וחברי המקצועות החופשיים. אם ציבור הבוחרים אינו מושחת, ישנו סיכוי סביר שיבחר

קבוצות האנשים את אלה "שחוכמתם תעמוד להם להבחין ולביצוע מקרב שלוש לדיונים כנציגיו

בטובתה של החברה בכללותה, ומידותיהם התרומיות יחייבו אותם לשקוד עליה", או את אלה שהם

5הבולטים ביותר "בסגולותיהם וביכולותיהם", ב"כישרונותיהם ובמידותיהם התרומיות".

בתנאים הנוחים ביותר, בעלי העוצמה יהיו אפוא בני המקצועות החופשיים. במקרה הטוב ביותר,

הרפובליקה של המילטון תישלט בידי בני המקצועות החופשיים. הדבר מזכיר את שלטון הפילוסופים,

אבל רק מזכיר אותו. האם בני המקצועות החופשיים יהיו לפחות אנשים שזכו לחינוך ליברלי? סביר

להניח שבני המקצועות החופשיים יהיו בראש ובראשונה עורכי דין. מעולם לא רחש אדם כבוד רב יותר

רק ) Hלחוק ועל כן לעורכי הדין מאדמונד ְּבBurkeישמרני אלוהים מכל רמיזה של גנאי כלפי המקצוע" :)

הזה, שכמוהו ככהונה נוספת, המנהלת את טקסי הצדק הקדוש". ואף על פי כן הוא חש מחויב לומר

שמשקלם הרב של עורכי הדין באסיפות הלאומיות "מזיק". "המשפט... הוא, לטעמי, אחד ממדעי

האדם הראשונים והאציליים ביותר; מדע אשר מחדד וממריץ את ההבנה יותר מכל סוגי הידע האחרים

גם יחד; אבל אין הוא צפוי, למעט אצל מי שבורכו בלידתם, לפתוח ולשחרר את הדעת באותו שיעור

. 72, 57, 35, 10(. מאמרים מס' 2001תרגום: אהרן אמיר )ירושלים: מרכז שלם, תשס"ב 5

9

"נבון". "המחוקקים צריכים לעשות את מה וחוקתי" אינו זהה לדיבור בדיוק". שכן דיבור "משפטי

שעורכי דין אינם יכולים לעשותו; שכן אין להם כללים אחרים שיכבלו אותם, פרט לעקרונות הגדולים

האנושי". המין של כללית ותפישה והיושר, התבונה של6של הבנה כמובן, דורש, הדעת שחרור

רק מזהה אותם עם החוק הטבעי. Hהעקרונות הגדולים של התבונה והיושר", אשר ְּב"

אבל אין צורך להתעכב על הליקוי המסוים הזה שממנו עלול הממשל היציג לסבול. שני דורות אחרי

רק, ג'ון סטיוארט מיל ) HְּבMillהקדיש מחשבה לקשר בין הממשל היציג לחינוך הליברלי. לא נגזים )

הרצאתו מזה. זה במנותק לחלוטין הללו הנושאים לשני מחשבה שהקדיש נאמר אם רבות

( עוסקת בחינוך הליברלי בתור "חינוכם של כל מי שאינם מחויבים1867באוניברסיטת סיינט אנדרוז )

מתוקף נסיבות חייהם לחדול מלימודיהם האקדמיים בגיל צעיר מאד", שלא לומר חינוכם של "חביבי

הטבע והגורל". נאום זה מכיל כמה אבחנות שמן הראוי לבחון אותן בקפידה. "עליונותה" של הספרות

הקלאסית "למטרות חינוך" נעוצה לדברי מיל בעובדה שספרות זו מוסרת בידינו את "חוכמת החיים":

"בטַּפחנו... את השפות העתיקות כחינוכנו הספרותי הטוב ביותר, אנו מניחים בסיס מעולה לתרבות

אתית ופילוסופית". ומעולה עוד יותר מ"תוכן" הטיפול הוא "צורת]ו[": "יש לזכור שהיה בידם זמן רב

יותר, ושהם כתבו בראש ובראשונה למעמד מובחר ובעל פנאי", בעוד אנחנו "כותבים בחופזה לאנשים

הקוראים בחופזה". הקלאסיקונים השתמשו "במילים הנכונות במקומות הנכונים", או, במילים אחרות,

אבל לחינוך הליברלי נודעת השפעה מועטה ביותר על "האסיפה הרבגונית"7הם לא היו "מייגעים".

שהיא הריבון החוקי ושתכופות נשלטת בידי אנשים שאין להם כישורים כלשהם לחקיקה פרט ל"לשון

רהוטה ויכולת להיבחר בידי הציבור". להבטחת "הכישורים האינטלקטואליים הרצויים אצל נציגים",

ט ) Hר ופֹוס Hחשב מיל, אין דרך אחרת פרט לייצוג יחסי כפי שתוכנן בידי הHare and Fawcettתוכנית ,)

אשר לדעתו היא "ישימה בעליל" ושיש לה "יתרונות נעלים".

הממשל היציג, בדומה לציוויליזציה המודרנית, נוטה מטבעו לבינוניות קיבוצית: ונטייה זו

מתעצמת עקב כל התוספות וההרחבות של זכות הבחירה, אשר תוצאותיהן היא הפקדת

עיקר הכוח בידי מעמדות נמוכים יותר ויותר מרמת ההשכלה הגבוהה ביותר בקהילה...

עובדה מוּכרת היא בדמוקרטיה האמריקאית, הבנויה על מודל פגום זה, שבני הקהילה

6 The Works of Edmund Burke )Bohn Standard Library(, I 407, II 7, 317-318, V 295.7 James and John Stuart Mill, On Education, ed. by F, A. Cavenagh )Cambridge: University Press, 1931(, pp.

151-157.

10

המתורבתים ביותר – פרט לאלה מהם שמוכנים להקריב את דעותיהם ודרכי השיפוט

את מציגים אינם לעולם – בידע מהם לנחותים נרצעים שופרים ולהיעשות שלהם

מועמדותם לקונגרס או לבתי המחוקקים המדינתיים: כה ודאית הידיעה שלא יהיה להם

למייסדים הנאורים ר Bה זו של מר ּכ; והוצעה תוכנית סיכוי להיבחר. אילו התמזל המזל

והפטריוטיים של הרפובליקה האמריקאית, אסיפות הפדרציה והמדינות היו מכילות רבים

נּותּה הגדולה ביותר ואחת מרעותיה מאותם אנשים נכבדים, ומן הדמוקרטיה היו נחסכים ג;

8החולות.

רק ייצוג יחסי המבטיח או לפחות אינו מונע את ייצוגו הנאות בממשלה של החלק הטוב ביותר

בחברה, יהפוך את "המשטרים הרווחים בימינו והנקראים בטעות 'דמוקרטיות', שתפישתה הנוכחית של

כמשמעּה לדמוקרטיה היחיד", האמיתי הסוג מן ל"דמוקרטיה מהם", בלעדית נגזרת הדמוקרטיה

המקורי.

סיבות שאינן גרועות כולן, תרופתו של מיל הסתברה ברבות-הימים כבלתי-מספקת, שלא לומר Oמ

חסרת כל ערך. אולי היתה זו מּודעות כלשהי לכך שגרמה למיל לחפש מזור בחלק אחר של המדינה. מן

העובדה שאסיפות הנבחרים אינן בהכרח "מבחר המוחות הפוליטיים הדגולים ביותר בארץ", גזר מיל

אומה, את Iאת המסקנה שלצורך "החקיקה והניהול המיומנים" יש להבטיח "מתוך אחריות גמורה ל

מיל מציע, כך נדמה, שעם9דעתו הנרכשת ואת תבונתו המיומנת של מיעוט מאומן ומנוסה במיוחד".

צמיחתה והבשלתה של הדמוקרטיה, משּכנּה המוסדי של האינטליגנציה החדורה רוח אזרחית יכול

וצריך להימצא ברמה הגבוהה והבינונית של הפקידּות הממונה. תקווה זו מניחה ביסודה שהביורוקרטיה

הוא הציבור ׁשרת למ; הביורוקרט בין המובהק ההבדל הוא; כן כשמו ציבורי אשר לשירות תהפוך

שמשרת הציבור הוא אדם שזכה לחינוך ליברלי ושהחינוך הליברלי שקיבל משפיע עליו באופן מכריע

במילוי חובותיו.

ברשותכם אסכם את הטיעון שהבאתי לעיל. לאור תפישתו המקורית של הרפובליקניזם המודרני,

נראה שהמצוקה הנוכחית שלנו היא תוצאה של דעיכת חינוכו הדתי של העם ושל דעיכת חינוכם

הליברלי של נציגי העם. בדעיכת החינוך הדתי, אין כוונתי רק לכך שחלק גדול מאד בעם אינו זוכה עוד

ג'ון סטיוארט מיל 89 Considerations on Representative Government )London: Routledge, s.d.(, pp. 93, 95, 101-102, 133-

140, 155.

11

לחינוך דתי כלשהו – אף שכרגע אין צורך להרחיב מעבר לנקודה זו. השאלה אם אפשר להשיב לחינוך

ן האוס Hהדתי את כוחו הקדמוני באמצעים העומדים לרשותנו מצויה מחוץ לתחום עניינו של מכון ַארד

]לפיתוח מנהיגות[ השנה. ובכל זאת איני יכול שלא להציג בפניכם את השאלות הבאות: האם עיסוקנו

יק שנוצר Oהנוכחי בחינוך הליברלי למבוגרים, ציפיותינו הנוכחיות מחינוך ליברלי כזה, אינם נובעים מן הר

כתוצאה מדעיכת החינוך הדתי? האם חינוך ליברלי כזה לא נועד למלא את התפקיד שבעבר מילא

החינוך הדתי? האם יכול החינוך הליברלי למלא את התפקיד הזה? בוודאי קל יותר לדון בצידה האחר

מצוקה שמקורה בדעיכת חינוכם הליברלי של המושלים. בעקבות הצעתו של מיל,–של המצוקה שלנו

נצטרך לשקול אם ובאיזו מידה חינוכם של משרתי ציבור העתידיים יכול וצריך להשתפר, או במילים

אחרות, אם צורתו הנוכחית של חינוכם היא חינוך ליברלי במובן מדויק דיו. ואם אינו כזה, נצטרך

להעלות את השאלה הרחבה יותר – והיא אם המכללות והאוניברסיטאות בימינו מספקות חינוך ליברלי

כזה, והאם ניתן לתקנן. צנוע יותר, רלוונטי יותר ומעשי יותר להקדיש מחשבה לכמה רפורמות חיוניות

בהוראה במחלקות למדע הפוליטי ואולי גם בבתי הספר למשפטים. השינויים שעולים בדעתי הם פחות

בנושאים הנלמדים ויותר בדגש ובגישה: כל מה שמרחיב ומעמיק את ההבנה צריך לזכות לעידוד רב

יותר ממה שבמקרה הטוב ביותר אינו יכול ליצור כשלעצמו אלא יעילות צרה וחסרת-עקרונות.

בטוחני שאיש לא יטפול עליי, בהתבסס על הבנה שגויה של ההערות הנ"ל, את הטענה המגוחכת

כאילו החינוך פסק להיות כוח ציבורי או פוליטי. ואף על פי כן יש לציין שסוג חדש של חינוך, או מגמה

חינוכית חדשה תפסו את הבכורה. כפי שהחינוך הליברלי במשמעו המקורי נתמך בידי הפילוסופיה

הקלאסית, כך החינוך החדש שואב את תמיכתו, אם לא את עצם הווייתו, מן הפילוסופיה המודרנית.

על פי הפילוסופיה הקלאסית תכליתם של הפילוסופים שונה באופן רדיקלי מן התכלית או התכליות

תכלית כאשר מתהווה זאת, לעומת המודרנית, הפילוסופיה הלא-פילוסופים. ידי על המבוקשות

הפילוסופיה מזוהה עם התכלית שכל בני האדם מסוגלים למעשה לבקשה. ליתר דיוק, הטענה עתה

היא שהפילוסופיה כפופה במהותה לתכלית שכל בני האדם מסוגלים למעשה לבקשה. אמרנו שבסופו

של דבר, הצידוק להבחנה בין ג'נטלמנים לבין מי שאינם ג'נטלמנים היא ההבחנה בין פילוסופים לבין מי

שאינם פילוסופים. ואם כך, אזי כשגורמים למטרת הפילוסופים, או באופן כללי יותר למטרה החורגת

גם למטרת גורמים ולהיטמע במטרתם של הלא-פילוסופים, אזי במהותה מתחומי החברה, לקרוס

12

של המודרנית התפישה זה, במובן הלא-ג'נטלמנים. של במטרתם ולהיטמע לקרוס הג'נטלמנים

הפילוסופיה היא דמוקרטית ביסודה. תכלית הפילוסופיה אינה עוד מה שאפשר לכנותו עיון חסר פניות

נצחי, אלא סעד למעמדו של אדם בחייו. את הפילוסופיה במובנה זה אפשר להציג באופן מתקבל על ְּב:

הדעת כמי ששואבת את השראתה מן הצדקה המקראית; בהתאם, בפילוסופיה במובנה הקלאסי אפשר

לזלזל כפילוסופיה ַּפגנית הנתמכת בגאווה חוטאת. אפשר לפקפק בצדקת הטענה להשראה מקראית,

ואפילו לתהות אם תמיד הועלתה בכנות גמורה. מכל מקום, יהיה בכך סיוע לבהירות רבה יותר, ובה

"ריאליסטית", נאמר שהמודרניים העמידו תפישה רוח התפישה המודרנית, אם עם יתיישב בעת

ארצית, שלא לומר משעממת, אל מול התפישה ה"אידיאליסטית", השמימית, שלא לומר בעלת-החזון,

גויסו לשירות של הקלאסיקונים. הפילוסופיה או המדע חדלו להיות תכלית כשלעצמה, ותחת זאת

העוצמה האנושית, עוצמה שנועדה לעשות את חיי האדם ארוכים יותר, בריאים יותר ומשופעים יותר.

כלכלת המחסור, שהיא הנחת היסוד המובלעת בכל מחשבה חברתית קודמת, נועדה להתחלף בכלכלה

של שפע. ההבחנה הרדיקלית בין מדע לעבודת-כפיים נועדה להתחלף בשיתוף פעולה חלק בין המדען

למהנדס. על פי התפישה המקורית, בני האדם ששלטו במפעל הכביר הזה היו המדענים-הפילוסופים.

הכול אמור היה להיעשות בידיהם למען העם, אבל, כביכול, שום דבר לא אמור היה להיעשות בידי

העם. שכן העם פקפק מלכתחילה במתנות החדשות שקיבל מאת המכשפים החדשים, שכן זכר את

ה". כדי שייעשה מוטב מרצון של המתנות החדשות, צריך היה "להאיר" את Hֶּי ח: מצוות "מכשפה לא ְּת;

העם. נאורּות זו היא ליבת החינוך החדש. כמוה כהפצתו של המדע החדש, הפופולריזציה שלו. נמעני

המדע בגרסתו הפופולרית היו בשלב הראשון רוזנות ודוכסיות, ולא תופרות וחולבות, והמדע בגרסתו

הצעד אבל ביטויו. ובקסמי שלו באלגנטיות הטהור המדע מעל רבות פעמים התעלה הפופולרית

הראשון טמן בחובו את כל הצעדים הבאים כסדרם. הנאורות נועדה להיעשות נאורות אוניברסלית.

השיטה מסורתית; להם שיוחסה החשיבות את איבדו הטבעיים הכישרונות שהבדלי היה נדמה

וה הגדול" של מוחות לא-שווים מטבעם. ההמצאה והגילוי אמנם המשיכו להיות נחלת Hשו הסתברה כ"מ:

מעטים, אבל את התוצאות אפשר היה למסור לכול. מנהיגי המפעל הגדול הזה לא הסתמכו רק על

השפעות ההשכלה הפורמלית לצורך גמילתם של בני אדם מן ההתעסקות באושר עליון בעולם הבא

והמרתה בעבודה למען האושר בעולם הזה. מה שלא עשה הלימוד, ואולי לא יכול היה לעשות, עשה

13

והתגליות החדשות, המסחר והעידוד העצומים שזכה להם מצד ההמצאות בזכות הסיוע המסחר:

המאחד את העמים קנה לו עדיפות על פני הדת, המפלגת ביניהם.

ומה על החינוך המוסרי? זיהוי תכליתם של הג'נטלמנים עם תכליתם של הלא-ג'נטלמנים פירושו

היה שתפישת המידה הטובה כראויה לבחירה לשם עצמה פינתה את מקומה לטובת הבנה אמצעית

של המידה הטובה: היושר משתלם ותו-לא, הוא אינו אלא קו הפעולה היעיל ביותר לחיי רווחה או

לשימור-עצמי נוח. המידה הטובה לבשה משמעות צרה, ובסופו של דבר אבד הכלח על המונח עצמו.

בטובין ארציים או אף הלא-מוסרי מן העיסוק הקדם-מוסרי ב"המרה" אמיתית צורך עוד לא היה

לשיקולי-תועלת לא-נאורים משיקולי-תועלת מחושב במעבר רק אלא הנפש, של בטּובה לעיסוק

מר שלפחות רוב בני האדם יפעלו בהיגיון וכראוי אם lא Hנאורים. אבל אפילו בכך לא היה צורך של ממש. נ

וכלכלי מן הסוג הנכון. תכנון החלופה תיעשה בלתי-משתלמת כתוצאה מפעולתו של מוסד פוליטי

והפעלה של מוסדות מן הסוג הנכון נעשו חשובים יותר מגיבוש האופי בידי החינוך הליברלי.

אבל בל נשכח ולּו לרגע את צדה האחר של התמונה. הצדק דורש התאמה מתקבלת על הדעת בין

ההירארכיה החברתית להירארכיה הטבעית. ההצדקה להיעדרה של התאמה כזו במצב העניינים הישן

היתה עובדת המחסור היסודית. אבל ככל שַּפשט השפע, כך התאפשר יותר לראות ולהודות בצביעות

שחדרה לתפישה המסורתית של האריסטוקרטיה; התברר שהאריסטוקרטיות הקיימות הן אוליגרכיות

ולא אריסטוקרטיות. במילים אחרות, נעשה קל יותר ויותר לטעון שאין כל קשר כמעט בין האי-שוויון

הטבעי לאי-שוויון חברתי, שמבחינה מעשית או פוליטית אפשר להניח בביטחון שכל בני האדם שווים

מטבעם, שלכול בני האדם אותן זכויות טבעיות – בתנאי שמשתמשים בכלל המנחה הזה כהנחת היסוד

יש מקום משלו בכל אי-שוויון הטבעי Iל זכאים לאותן הזדמנויות: המרכזית לצורך המסקנה שהכול

הקשור לשימוש, לאי-שימוש או לשימוש לרעה בהזדמנויות במירוץ עצמו, אבל לא לעניין מיקומו של קו

הזינוק. וכך התאפשר חיסולן של עוולות רבות או לפחות דברים רבים שהפכו לעוולות. כך נפתח עידן

הסובלנות. האנושיות, אשר בעבר נחשבה למידה הטובה ההולמת את התנהגותו של אדם עם הנחותים

הוכתרה כפסגת המידות הטובות. הטּוב נעשה זהה לחמלה. – עם האנדרדוג –ממנו

במקור, המדען-הפילוסוף נחשב למי ששולט במפעל ההתקדמות. כיוון שלא היה לו כוח משלו, הוא

נאלץ לפעול באמצעות הנסיכים. השליטה היתה אפוא בידי הנסיכים, הגם שהיו אלה נסיכים נאורים.

14

אבל עם התקדמות הנאורות, חסות הנסיכים לא נדרשה עוד. ניתן להפקיד את הכוח בידי העם. נכון

שהעם לא תמיד הקשיב למדענים-הפילוסופים. אבל פרט לכך שגם הנסיכים לא תמיד הקשיבו להם,

הרי החברה לבשה בהדרגה אופי שחייב אותה להקשיב למדענים-הפילוסופים לשם הישרדותה. ובכל

זאת נותר שיהוי כלשהו בין הנאורות שבאה מלמעלה לבין האופן שבו העם מימש את חירותו. אפשר

אפילו לדבר על מרוץ: האם ירכוש העם בעלות מלאה על חירותו לפני שייעשה נאור, ואם אמנם כן,

בה? זכה שכבר הלא-שלמה הנאורות עם ואפילו חירותו עם יעשה נמצא מה לכאורה פתרון

מר שכול אדם זכאי lא Hבהתקוממות לכאורה נגד הנאורות, ובהתקוממות אמיתית נגד הרודנות הנאורה. נ

מכוח כבודּה–לחירות פוליטית, זכאי להיות חלק מן הריבון, מכוח כבודו של כל אדם באשר הוא אדם

של הישות המוסרית. הדבר היחיד שאפשר לראותו כטוב לא-מסויג אינו העיון בנצחי, אינו פיתוח

הדעת, לא כל שכן החינוך הטוב, אלא הּכוונה הטובה; ולכוונות טובות מסוגלים הכול, בלי שום תלות

בחינוך. בהתאם, אפשר אפילו לטעון שלחסרי-החינוך יש יתרון על פני המחונכים: קול הטבע או קולו

יותר מאשר במתוחכמים שאולי התחכמו ונחרץ של החוק המוסרי עשוי להשמיע בהם קול צלול

למצפונם. אמונה זו אינה נקודת הפתיחה היחידה ואולי אינה נקודת הפתיחה הטובה ביותר, אבל עבורנו

כיום היא נקודת הפתיחה הנוחה ביותר להבנת הטענה שהושמעה בעת ההיא: הטענה שהמידה הטובה

היא עקרון הדמוקרטיה והוא בלבד. מסקנה אחת שנגזרה מטענה זו היתה הטרור היעקוביני שהעניש

לא רק על מעשים ונאומים אלא גם על כוונות. מסקנה אחרת היתה שאדם חייב לכבד כל אדם אחר

באשר הוא אדם, בלי קשר לאופן השימוש שלו ברצונו או בחירותו, ושכבוד זה צריך לבוא על מימושו

בין אם הוא בוגר מספיק–בזכויות פוליטיות מלאות לכל מי שאינו פושע או מטורף מבחינה טכנית

לממש את זכויותיו ובין אם אינו בוגר דיו. היגיון זה מזכיר טיעון אחר שהונצח בידי ביקורתו של לוק

ושהוליך למסקנה שאכן מותר לערוף את ראשו של מלך רודן, אבל רק מתוך יראת כבוד למלך הזה.

נותר אפוא המרוץ בין החירות הפוליטית למטה לבין הנאורות המגיעה מלמעלה.

עד כה דיברתי על המדען-הפילוסוף. כלומר, העמדתי פנים כאילו התפישה המקורית, התפישה בת

המאה השבע-עשרה, שימרה את כוחה. אבל הפילוסופיה והמדע התנתקו בינתיים זה מזה: פילוסוף

נותר לפילוסופיה" "דוקטור התואר רק פילוסוף. להיות צריך אינו ומדען מדען, להיות צריך אינו

כתזכורת לעבר. מבין שני תחומי הדעת שהתנתקו מכאן ואילך, המדע רכש לו עליונות; המדע הוא

15

הסמכות היחידה בדורנו שעליה אפשר לומר שהיא נהנית מהכרה אוניברסלית. למדע זה אין עוד קשר

ואפילו מדען דגול, מתגלה גם כאדם חכם מבחינה מהותי לחוכמה. אין זה אלא מקרה אם מדען,

פוליטית או פרטית. במקום המתח הפורה והמאציל בין החינוך הדתי לחינוך הליברלי, אנו רואים כיום

את המתח בין האתוס הדמוקרטי לאתוס הטכנוקרטי. בשבעים השנים האחרונות הפכה מקובלת יותר

ויותר הדעה שלפיה אין אפשרות לידיעה מדעית ועל כן רציונלית של "ערכים", כלומר שהמדע או

השכל אינם כשירים להבחין בין תכליות טובות ורעות. לא יהיה זה הוגן להכחיש שתודות להישרדותם

מובן מאליו של הרגלים תועלתניים, מדענים באופן כללי ומדעני חברה באופן ספציפי עדיין מתייחסים ּכ;

במקרים רבים לכך שבריאות, אריכות ימים יחסית ושגשוג הם דברים טובים, ושהמדע נדרש למצוא

דרכים להבטיחם או להשיגם. אבל תכליות אלה אינן יכולות עוד להתבסס על האסמכתאות הישנות; הן

נראות היום כאילו הן מושתתות על תשוקות מסוימות שאינן נעלות "אובייקטיבית" על פני התשוקות

המנוגדות. כיוון שהמדע אינו מסוגל להצדיק את התכליות שעבורן הוא מחפש אמצעים, הרי שבפועל

הוא מחויב לספק את התכליות שמחפשים לקוחותיו, כלומר החברה שאליה משתייך במקרה כל מדען

ומדען, ועל כן במקרים רבים ההמון. עלינו להתעלם כאן מן המסורות הישנות יותר אשר למרבה המזל

משמרות עדיין משהו מכוחן הקודם; עלינו להתעלם מהן כיוון שכוחן נשחק והולך עם הזמן. אם נתבונן

אפוא רק במה שייחודי לזמננו או מאפיין את זמננו, לא נראה הרבה יותר ממשחק גומלין בין טעם המוני

אינם אחראים ממש עקרונות. הטכנאים, אם בעצם לה גבוהה אבל שאין יעילות שרמתה לבין

לדרישות ההמון, מכל מקום הם קשובים להן; אבל ההמון כהמון אינו יכול להיות אחראי כלפי אף אחד

או שום דבר על שום דבר. אלה הנסיבות שבהן אנחנו כאן, ואחרים במדינה, מעלים את השאלה בנוגע

לחינוך הליברלי ולאחריות.

די הצורך תהיה בהכרח השפעה בלתי-מתקבלת-על-הדעת בנסיבות אלה, למי שאינם מחונכים

על ההכרעה בדבר תכליות החינוך ואמצעיו כאחד. יתר על כן, עצם התקדמותו–בעוצמתה על החינוך

תלוי נעשה אדם של מעמדו מכך וכתוצאה והולכת, מתעצמת התמחות אל מוליכה המדע של

במומחיותו. החינוך המדעי עומד בסכנה שיאבד את ערכו כמי שמרחיב ומעמיק את האדם. המדע

הופך בעצמו לעניין של טכנאים– לוגיקה או מתודולוגיה –האוניברסלי היחיד המתאפשר על בסיס זה

אוניברסליזם–ועבור טכנאים. את התרופה להתמחות מחפשים אפוא בסוג חדש של אוניברסליזם

16

אשר נעשה בלתי-נמנע כמעט כתוצאה מהתרחבות אופקינו במרחב ובזמן. אנחנו מנסים לסלק את

צרותּה של ההתמחות באמצעות שטחיותם של דברים כמו קורסי תרבות כלליים או באמצעות מה

ה לקולנוע רצוף )להבדיל מגלריית תמונות( המציג את ההיסטוריה של כל האומות מכול Hשהושווה יפ

זו הוא והפוליטי. מופע הראווה האדיר שמסופק בדרך הכיוונים: הכלכלי, המדעי, האמנותי, הדתי

או אפילו–במקרה הטוב מרגש ומבדר; הוא אינו מאלף ומשכיל. אם נקרא מאה עמודים של הרודוטוס

למד על האחדות המסתורית בין הייחוד והגיוון האנושיים יותר מאשר בקריאת כרכים על–עשרה Oנ

כרכים שנכתבו ברוח הרווחת בימינו. ופרט לכך, ההצטיינות האנושית או המידה הטובה אינן יכולות עוד

רֹוס שלו. כיוון Hלהיחשב לשלמּות הטבע האנושי שהאדם נוטה אליה מטבעו או המשמשת מטרה לא

ה, או ליתר דיוק Iי Iשה"ערכים" נתפשים למעשה כעניין של מוסכמות, החינוך המוסרי מוחלף בהתנ

בהתניה באמצעות סמלים מילוליים ואחרים, או בהסתגלות לחברה המדוברת.

החינוך לבעלי יש סיכוי איזה ההמונים? בדמוקרטיית הליברלי החינוך של סיכוייו אפוא מהם

הליברלי לרכוש עוצמה מחודשת במסגרת הדמוקרטיה? אל לנו להחניף לדמוקרטיה – דווקא משום

ובעלי-בריתה. אף שאסור לנו לשתוק בנוגע לסכנות שהדמוקרטיה חושפת שאנו ידידי הדמוקרטיה

מאליה המובנת העובדה את לשכוח יכולים איננו גם האנושית, המצוינות ואת עצמה את אליהן

שכאשר היא מעניקה חירות לכול, הדמוקרטיה מעניקה חירות גם למי שהמצוינות האנושית חשובה

להם. איש אינו מונע מאיתנו לטפח את גננו או להציב משלטים אשר עם הזמן אולי יתחילו להיתפש על

ידי אזרחים רבים כנושאי ברכה לרפובליקה וכמי שראויים לתת בה את הטון. למותר לומר שמאמץ

עליון הוא תנאי הכרחי להצלחה, אף שבוודאי אינו מספיק לה. שכן "בני אדם תמיד יכולים לקוות

ולעולם אינם חייבים להתייאש, יהיו אשר יהיו גורלם ומצוקתם". אכן כולנו נאלצים היות מומחים, אבל

דבר האחד הנחוץ. אפשר לנסות להתמחות בעניינים החשובים ביותר, או בלשון פשוטה ונאצלת יותר, ְּב:

יותר ממדעי הרוח במשמעותם הנכונה כפי שעומדים הדברים היום, אפשר לצפות לעזרה מיידית

מאשר מן המדעים המדויקים, מרוחן של דקּות-האבחנה והעדינּות יותר מאשר מרוח הגיאומטריה. אם

אינני טועה, זו הסיבה שבגללה החינוך הליברלי מזוהה היום באופן בלעדי כמעט עם קריאה משותפת

בספרות מופת. אי אפשר היה לבקש התחלה טובה יותר.

אל לנו לצפות שהחינוך הליברלי ייעשה אי-פעם חינוך לכול. לעולם הוא יישאר חובתו וזכותו של

17

מיעוט. אל לנו לצפות גם שבעלי החינוך הליברלי ייעשו כוח פוליטי בפני עצמם. שכן איננו יכולים

לצפות שהחינוך הליברלי יוליך את כל הנשכרים ממנו להבין את אחריותם האזרחית באותה הדרך, או

שיסכימו זה עם זה מבחינה פוליטית. קרל מרקס, אבי הקומוניזם, ופרידריך ניטשה, סבו-החורג של

יכולים אפילו לקוות לשאוף לה. אבל אולי אפשר לומר זכו לחינוך ליברלי ברמה שאיננו הפשיזם,

שכישלונותיהם המפוארים מקלים עלינו )כמי שחוו את הכישלונות על בשרם( להבין שוב את האמרה

נאמנות תובעת שהחוכמה להבין כן ועל המתינות, מן החוכמה את לנתק אפשר שאי הישנה

בלתי-מעורערת לחוקה הוגנת ואפילו לעקרון החוקתיות. המתינות תגן עלינו מפני הסכנה הכפולה של

ציפיות מפליגות מן הפוליטיקה בצד זילות מבישה של הפוליטיקה. ועל כן ייתכן שישוב היום שבו כל

בעלי החינוך הליברלי יהיו אנשים מתונים מבחינה פוליטית. ואז ייתכן שבעלי החינוך הליברלי שוב יזכו

לאוזן קשבת אפילו בכיכר השוק.

אבחון שלא יסולף–שום התלבטות בתרופות למכאובינו לא תביא תועלת אם לא ִיקדם לה אבחון כן

על ידי תקוות חסרות-בסיס או פחד מפני כוחות השלטון. צריך להבין שאנו מוכרחים לקוות כמעט

בניגוד לכל הסיכויים. אני אומר זאת מבלי להתייחס כלל לסכנות המאיימות עלינו מידי אויב זר, ברברי

ואכזר, צר-אופקים וערמומי הנבלם )אם הוא נבלם( רק בידי הפחד המוצדק פן מה שיחסל אותנו יחסל

שבנו על תרופות ייתכן שניאלץ להסתפק בסמי הרגעה. אבל אל לנו לטעות ולחשוב שסמי Iגם אותו. בח

לזכור שחינוך ליברלי למבוגרים אינו רק מעשה של צדק כלפי מי הרגעה הם תרופה למחלה. יש

ם מנע מהם בצעירותם את החינוך ההולם את טבעם. החינוך הליברלי למבוגרים חייב כעת Iשעוני

לפצות גם על פגמיו של חינוך שהוא ליברלי רק בשמו או שנקרא כך רק מתוך נימוס. ואחרון חביב,

החינוך הליברלי עוסק בנפשות של בני אדם ועל כן אין לו כמעט, אם בכלל, תועלת במכונות. אם

החינוך הליברלי ייעשה מכונה או תעשייה, הוא ייעשה בלתי ניתן להבחנה מתעשיית הבידור – אלא

לקולות להקשיב בלמידה הליברלי מתבטא החינוך והזוהר. אבל הקישוט והפרסום, מצד ההכנסה

אור, ועל כן נמנע מאור Iשקטים וקטנים, ועל כן באטימת האוזניים למגאפונים. החינוך הליברלי חותר ל

הזרקורים.

18